ההפגנות בסיאטל בנובמבר 1999, ערב ועידת הסחר העולמי, היו מהגדולות שידעה ארה"ב מאז ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם 30 שנה קודם לכן. הן הפתיעו את המימסד האמריקאי עד כדי כך, שנשיא ארה"ב ביל קלינטון הורה למושל סיאטל להכריז על עוצר כללי בעיר. בעקבות בקשת הנשיא, וכדי 'לצנן' את האווירה, נמנעה התקשורת האמריקאית מסיקור האירועים. ההפגנה בסיאטל היוותה את שיאה של סדרת הפגנות של תנועת ההתנגדות לגלובליזציה בסוף שנות התשעים, הפגנות אשר לא זכו להד תקשורתי משמעותי. זאת, למרות שהיקפן היה בינלאומי - הן אורגנו במספר מדינות במקביל, וחלקן היו נרחבות אף מן ההפגנות בסיאטל. כמו כן, במקומות שונים ברחבי העולם ערכו פעילים דיונים ברשת, בכנסים או במפגשים פנים מול פנים. התקשורת התעלמה מהם. בתגובה, החלה קבוצה של פעילים ומתכנתים אוסטרליים לבנות מערכת תכנים דינמית ופתוחה בשם אקטיב (active). על בסיס מערכת זו, הוקם אתר אינדימדיה. אתר התקשורת עצמאי והפתוח אינדימדיה (Indymedia) הוקם על ידי פעילים חברתיים בנובמבר 1999. המטרה היתה לתת כיסוי תקשורתי בסיסי של ההפגנות שנערכו אז בסיאטל. מערכת מקוונת מבוססת קוד פתוח אפשרה לגולשים לפרסם ידיעות, תגובות ומאמרים ככל העולה על רוחם, ללא צנזורה. השרת של אינדימדיה כונה "סטולמן", כמחווה להוגה התוכנה החופשית. ההפגנות בסיאטל סוקרו על ידי 400 פעילי תקשורת של התנועה האנטי-גלובליסטית. הם העלו טקסטים, קטעי וידאו, תמונות וקובצי קול לאתר האינטרנט, הפעילו תחנת רדיו והפיצו בעיר עיתון יומי. הם סיפקו חלופה טובה לתקשורת הממוסדת. במהלך ההפגנות נרשמו מעל שתי מיליון כניסות לאתר - מה שהביא את אינדימדיה בן-לילה לרמה של כוכב חדשות מליגת אתרי החדשות המרכזיים, כמו CNN.COM ו-BBC.COM. כיום פעילים יותר מ-150 אתרי אינדימדיה ברחבי העולם, ביניהם אינדימדיה ישראל שקמה בשנת 2000. אינדימדיה סייעה להפיכתם של המפגינים נגד הגלובליזציה להאקרים חברתיים. מו'לות פתוחה כבר היתה נהוגה קודם לכן בקהילות תוכנה פתוחה, למשל בעיתון ההאקרים Slashdot, אלא שבתעשיית החדשות היתה בבחינת חידוש. במסגרת אינדימדיה פותחו גירסות הפצה של לינוקס שנועדו לשרת את הקהילה - דינבוליק (dynebolic) ולינוקס בלאג (blag).
מידע שואף להיות חופשי(*)
ההאקרים של אינדימדיה רואים בעצמם חלק בלתי נפרד מקהילת הקוד הפתוח. ריצ'ארד סטולמן, שעל שמו נקרא השרת הראשון של אינדימדיה, לא נשאר אדיש לסדר היום האנטי-תאגידי - הוא לקח חלק בהפגנות והביע דעות פוליטיות נחרצות נגד המדיניות הנצלנית של המדינות העשירות. תכני החדשות של תאגידי התקשורת אינם חופשיים, אינם פתוחים לכל, ועולים כסף רב. על מנת לקרוא חדשות, עלייך לשלם עבורן או לצפות בפרסומות. על מנת לפרסם חדשות עליך לרכוש את שרותיו של איש יחסי ציבור. כדי להיות עיתונאי עליך להיות שותף לרעיונותיו וערכיו של המוציא לאור שלך, ולהתפשר על התכנים שלך כדי שיקלעו לטעמו. תאגידי התקשורת סבורים כי הצרכנים שלהם טיפשים. בניגוד לתקשורת הממוסדת, אינדימדיה מבוססת על עיקרון של מו?לות פתוחה לכולם.
הבשורה על-פי מת'יו
המונח מו?לות פתוחה (Open Publishing) נטבע על-ידי מת'יו ארניסון, המתכנת של גירסת אינדימדיה הראשונה . מאז פותחו מספר מערכות מקבילות לשיתוף תכנים המבוססות על אותו עיקרון, בדומה ללינוקס שמגיע בגירסות הפצה שונות ומגוונות. ארניסון רואה קווים דומים בין עיקרון המו"לות הפתוחה לבין עיקרון התוכנה החופשית של ריצ'ארד סטולמן. לדעתו, שני הרעיונות קוראים תגר על מה שהוא מכנה ההפרטה של מידע בידי התאגידים. בדומה להגדרה של GNU. החופש כאן נגזר מחופש הדיבור, ולא מסלטים חופשי. לפי עיקרון המו?לות הפתוחה, על תהליך יצירת החדשות להיות שקוף לכולם. כל אחד יכול להוסיף תוכן, ולראותו מופיע מיד במאגר התכנים הכללי. ניתן להגיב באופן מיידי לכל תוכן שפורסם. התגובה מהווה חלק בלתי נפרד מהתוכן עצמו. התכנים מסוננים באופן מינימלי, רק כדי לאפשר לקוראים נגישות מירבית אליהם. הקוראים והכותבים מכירים את כל שיקולי העריכה. אם יש להם הצעת ייעול כדי לשפר את התוכנה ולסייע לעריכה, הם יכולים לקחת את הקוד של התוכנה, לשנות ולשכלל אותו כאוות נפשם. הקוד חופשי ופתוח לכולם. אם הקוראים רוצים להפיץ מחדש תכנים, הם יכולים לעשות זאת בקלות, וקיימת העדפה להפצת התכנים באתרים המיישמים את עיקרון המו?לות הפתוחה.
מי אחראי על האינטרנט?
התקשורת הממוסדת אינה מאפשרת דיון אמיתי ואובייקטיבי בתכנים. השיח על ענייני היום הוא פנימי, וחופף לסדר היום הצר של השלטון וההון. התקשורת נוהגת בצרכניה בהתנשאות, ומפגינה שכנוע שקוראיה מטומטמים. לפי תפיסתה, היחידים הראויים לעסוק ולדון בתכנים עיתונאיים הם עיתונאים, ולעיתים גם פוליטיקאים. כאשר כבר נעשה מאמץ, ומערכת תגובות (טוקבקים) מיושמת באתרי חדשות באינטרנט, התגובות אינן חלק אינטגרלי של התוכן המקורי. כל תגובה עניינית נעלמת בתוך בליל ההשמצות וגילויי הדעת הכללים. מערכת תגובות באתרי חדשות היא כלי פופוליסטי אשר מטרתו למצוא חן בעיני הקוראים, ולאפשר להם לשחרר קיטור. לעומת זאת, באינדימדיה התגובה התפרסמה כולה בהמשך הידיעה. באינדימדיה התגובות נתפסות כחלק אינטגרלי של הידיעה שהתפרסמה, מעין תיקון, הבהרה או השגה. במילים אחרות, אי-אפשר לנתק את הידיעה מהתגובה שלה. כפי שתגובה המנותקת מן הידיעה שלה, הופכת לנטולת הקשר - כך גם הידיעה. במערכת מו"לות פתוחה מרוקן תפקיד העורך מתוכן. העריכה נתונה בידיהם של הקוראים, המשתתפים, והמגיבים. הסיבות להסרת פריטי תוכן שפורסמו באתר יכולות להיות פרסום כפול של פריט תוכן, מידע כוזב, השמצות, פרסומות, או תוכן בלתי הולם אחר - ולרוב, הסרת הפריטים באינדימדיה מתבצעת בעקבות פנייה לעורך. המערכת אינה מאפשרת למחוק תכנים, אלא רק להסתיר אותם. ניתן להגיע אליהם באמצעות קישור או הפנייה למאגר התכנים הבלתי ראויים. מערכת דומה היא הויקיפדיה - האנציקלופדיה השיתופית - הנכתבת בידי הגולשים באופן פתוח לגמרי, כאשר כל אחד יכול לתרום ערכים חדשים או לערוך ערכים קיימים. גם בטקסטים ממקורות מהימנים, בהם יש מערכת המבקרת אותם, מופיעות טעויות. מכיוון שבמערכות הנתפסות כמהימנות מידת הספקנות היא נמוכה, ממילא מתאפשר קיום עובדות מוטעות שעל בסיסן נוצרות הנחות שגויות. בניגוד לכך, מערכות המבוססות על מו?לות פתוחה מעודדות ביקורתיות ודיון יצירתי בתכנים חדשותיים. יש מקום לציין מערכת חלוצית אחת שערכה נסיון מו?לות פתוחה ישראלי ראשון, עוד טרם התגבש המושג. מדובר במערכת החדשות של הפורטל "דפי רשת" שהושקה בשנת 1999 ואשר איפשרה להעלות תכני חדשות באופן ישיר. אמנם לא כל אחד יכול היה להגיב לתכנים שהתפרסמו, אבל ניתנה אפשרות לגורמים שונים להעלות מידע לאתר, ולראותו מופיע מיד במאגר התכנים הכללי. ניתנה גם אפשרות לגורמים שונים לשלב את זרם החדשות באתריהם, כל זאת ללא סינון מראש. כלומר, תפקיד העורך הפך לשולי יחסית לתהליכי הפרסום הרגילים, ובמקומו נדרש העורך לסמוך על דינמיקת ה"סוכנים האנוכיים" של המערכת.
עם מספיק עיניים, תכנים בלתי ראויים - נחשפים
אריק ס. ריימונד, בחיבורו הקתדרלה והבזאר, טען כי בעזרת מספר גדול דיו של בודקי גירסות בטא ומפתחים-מסייעים, כמעט כל בעיה ניתנת לסיווג מהיר, והפתרון יהיה מובן מאליו למישהו. הוא קרא לעיקרון זה חוק לינוס, על פיו בעזרת מספיק עיניים, כל הבאגים שטחיים. בדומה, הייתי מכנה את החוק הבא בשם חוק מת'יו ארניסון: בעזרת מספיק עיניים, נחשפים כל התכנים הבלתי ראויים. פרסום תוכן בעייתי מאפשר לכותב המקורי לתקן עצמו ולהבהיר את הנושא, לאחר שהקוראים חושפים לכותב את הבעיות בטקסט שהפיץ. עיקרון זה הוכיח את עצמו כבר בימיה הראשונים של אינדימדיה-ישראל, ימי תחילת האינתיפאדה השנייה, אוקטובר 2000. אוסטרלי ממוצא פלסטיני פרסם מאמר בו קרא לג'יהאד נגד ישראל. די נבהלנו מהסגנון הלוחמני, והתוכן הורד מיד מחשש להסתה. התוכן הבעייתי חזר למחרת, ואנחנו החלטנו להימנע ממשחק של חתול ועכבר. רצינו לדעת מה דעתם של הקוראים האחרים, והם אכן הגיבו בהמוניהם והביעו שאט נפש מהתבטאות האומללה הזו. הכותב האוסטרלי התנצל, הבהיר והסביר כי לא התכוון להסית למלחמה, אלימות והרג, אלא ג'יהאד המבוסס על פעולה ישירה בלתי-אלימה ועל מחאה עממית. מתוך ניסיון זה למדנו כי לדיון יש עוצמה והשפעה גדולה יותר מן הצנזורה. הדיון מבהיר נושאים ומחדד אותם, הוא מאפשר לראות נקודות מבט חדשות ומעלה שאלות חדשות. תהליך זה מתבצע במחקר האקדמי באוניברסיטאות, אך נעדר מן הזירה התקשורתית הסגורה. אגב, אריק ס. ריימונד וחיבורו הקתדרלה והבזאר אינם מוזכרים כלל אצל מת'יו ארניסון, בטקסט שפירסם על מו?לות פתוחה. ישנם הטוענים כי ריימונד "בגד במהפכה", בכך שהוא רוקן את רעיון הקוד הפתוח מעקרונותיו האנרכיסטיים והמבוזרים, כאילו על מנת למצוא חן בעיני התאגידים. אריק ריימונד עצמו מודה בחטא, ומספר כי כתב היד המקורי לספר הקתדרלה והבזאר הסתיים בחזון אספסוף מאושר ומרושת של מתכנתים / אנרכיסטים דוחקים את רגליו ומדהימים את העולם ההירארכי של תוכנת קוד-סגור קונוונציונאלית. כדי שביקורת זו לא תהיה חד-ממדית עלינו לדון בניצול העלול להתקיים בפעילות התאגידים מסביב לקוד הפתוח. ההוגה מישל פוקו אומר כי התפקיד העיקרי של ביקורת חברתית בימינו הוא לבקר תיאוריות ומוסדות שנראים לכאורה כנייטרליים, ולחשוף את האלימות הפוליטית שבהם. בהתאם, עלינו לשאול האם ריימונד ויתר על החירות והפך את הקוד הפתוח לאסטרטגיית ניהול וניצול - וכיצד זה משפיע על האקרים.
מסיאטל לירושלים
רוני ערמון חווה את ההפגנות בסיאטל בנובמבר 1999. כמו רבים אחרים, הוא ספג גז מדמיע, נעצר ושוחרר. חדור רוח קרב, חזר ערמון לישראל, והחל לארגן כתב-עת אלטרנטיבי שיאפשר הבעת דעה גם לאלו הנדחים מאמצעי התקשורת הממוסדים. התארגנו במהירות, ותוך חודש, במאי 2000, הוצאנו את הגליון הראשון של כתב העת כאן. הוא כלל סיפורים ממקור ראשון: מפגין נגד כביש חוצה ישראל, צמחוני, וערבי-ישראלי הציגו סדר יום אחר. מדיניות העריכה שלנו נעשתה תוך קונצנזוס. נעזרנו במערכת פורומים סטנדרטית, באתר שלנו, על-מנת להרחיב את בסיס המשתתפים. מדי חודש יצא גליון, ממאי עד ספטמבר 2000. העמידה בלוח הזמנים יצרה לחצים אצל הצוות שערך את כתב-העת. הערכים של הקבוצות הפועלות נגד שלטון התאגידים - שקיפות, נגישות, שיתופיות, קבלת החלטות שוויונית באמצעות קונצזנזוס - כל אלו קרטעו. חלק מאתנו חשב שלוח הזמנים צפוף מדי, וכמתנדבים רצינו יותר גמישות. כך, באוגוסט 2000, במקביל לפעילות כתב העת, בריאן אטינסקי ואנוכי יצרנו קשר עם מערכת אינדימדיה העולמית על מנת שנוכל להפעיל קבוצה בישראל. קל לנהל אתר עם מספר מצומצם של דפים, אך מערכת זו דורשת ידע בסיסי בטכנולוגיות אינטרנט מסובכות ולא יעילות. הפלטפורמה האינטראקטיבית של אינדימדיה איפשרה שיתופיות בהיותה מבוססת על מערכת יצירת תכנים דינמית. כעורך אתר אינטרנט סטטי, ראיתי במערכת הדינמית שיכלול מבורך. אך קבוצת הפעילים כלל לא התלהבה מהרעיון של מערכת תכנים דינמית, או של הצטרפות לקבוצה הבינלאומית. הקבוצה שלנו היתה על סף פרוק, והקפיאה את פעילותה. רוני ערמון כבר היה עסוק בפרויקט החדש שלו, ארגון מסיבת מחאה תל-אביבית במסגרת ההפגנות הגלובליות נגד הבנק העולמי, בספטמבר 2000. במקביל, נסעה קבוצה גדולה של פעילים להשתתף בהפגנה מול הכינוס בפראג. שאפנו להעלות את האתר הישראלי לרשת בזמן שבו תתרחש הפעילות. היינו זקוקים למתכנת שיתקין ויגייר את המערכת. כעשרה ימים לפני מועד ההפגנות, נמצאו ארבעה מתכנתים, אך אף אחד מהם לא הכיר את שפת ה-PHP, האופיינית למערכות פתוחות. כולם הכירו רק מערכות סגורות, או מערכות אחרות. לבסוף, שבוע לפני ההפגנות, מצאתי את עידן, מתכנת, ברשימת תפוצה מקוונת. הוא החל, במרץ רב, להתאים את המערכת לשפה העברית, ואני בדקתי את תקינות התוכנה. שנה לאחר מכן, עידן תרם לקוד של אינדימדיה, כאשר פיתח מערכת של סינדיקציה של תכנים XML, שהוטמעה במערכת הכללית ואפשרה לעשרות אתרי אינדימדיה לשתף תכנים.
אינדימדיה ישראל עולה לרשת
ההפגנות בפראג הסתיימו, וההפגנה בתל-אביב היתה מוצלחת מאוד. מיד לאחר מכן עלה אריאל שרון להר הבית, ושלושה-עשר ערבים אזרחי ישראל נהרגו. בארה"ב התעניינו רבים מה מתרחש כאן, במזרח התיכון, ולחצו עלינו שנפעיל את האתר. ביום כיפור של אוקטובר 2000 פתחנו את אתר אינדימדיה ישראל. הפעילים שחזרו מפראג חיפשו בית לפעילות. לאינדימדיה הצטרפו פעילים שעסקו בוידאו, וגם הצוות שערך את כתב העת כאן. מאוחר יותר התארגן צוות שעסק ברדיו. משרד בפלורנטין ריכז את הפעילויות.
בחודשים שלאחר מכן, תפס האתר תאוצה והתעניינות בארץ ומחוץ לה. מגוון הקוראים היה רחב, החל מתושבי הרשות הפלסטינית, איראן ולבנון ועד לגולשי הפנטגון. כולם גילו התעניינות באינדימדיה במדינה קטנה שלא גיבשה את זהותה וגבולותיה. בשנת 2001 עסקה בנו התקשורת הממוסדת באופן מחמיא למדי. בשלב מסוים אף הרגשנו סוג של חשיפת יתר. התקשורת אוהבת לעסוק בכלי תקשורת אחרים. כפעיל שהשתתף במחאות נגד פגיעה בסביבה, נגד פגיעה בבעלי-חיים, נגד הפער החברתי וכדומה, אני יכול להעיד שאף אחד ממאבקים אלה לא זכה לכיסוי כל-כך רחב כפי שזכתה לו אינדימדיה.
שקט, יורים - כך תפסה התודעה הציבורית את הפיגועים הקשים שאירעו בישראל בהמשך. לפתע, דוכאו דיעות שהיו שונות מהקונצנזוס. אנשי ימין שלא ראו את אינדימדיה כפלטפורמה בה הם יכולים להביע את דעתם, חתרו לפגוע באתר. התקפות פיזיות באתר היו עניין של שגרה אחרי פיגועים. קבוצה אחרת של אנשי ימין עקבה אחרי כל פרסום בעייתי באתר, ובמקום להתמודד איתו במסגרת האתר, העדיפו לפנות לרשויות אחרות. היו אלו פרסומים פוגעניים, איזוטריים ומתלהמים, שלא זכו להתייחסות רצינית בין חברי המערכת או מן הקוראים. כמה פעמים נחקרנו במשטרה בקשר לתכנים בעייתיים שהתפרסמו באתר. תיקים אלו נסגרו. בדצמבר 2003, התפרסמה קריקטורה המתייחסת לאריאל שרון. במקום לפנות לצוות העורך את האתר, העדיפו המתלוננים לפנות לרשויות. תוך 24 שעות, מבלי שצוות האתר ידע על הפרסום הפוגעני, הורה סגן השר לביטחון פנים לפתוח בחקירה נגדנו. על הקריקטורה והחקירה ידענו באמצעות קול ישראל. אילו היו מפנים את תשומת ליבנו, היינו יכולים לדון בעניין. מאוקטובר 2000 עד דצמבר 2003 התפרסמו באתר מעל 75,000 ידיעות ותגובות. 100 ידיעות ותגובות התפרסמו מדי יום ביומו. לו רצינו לנטר כל ידיעה המתפרסמת באתר, היה עלינו לשכור צוות עובדים בתשלום. האגודה לזכויות האזרח בישראל מטפלת בענייננו . חקירת המשטרה הסתיימה, והתיק ממתין להחלטת הפרקליטות.
האיום על חופש הביטוי
המשטרה דרשה ממני לערוך תכנים לפני שהם מתפרסמים באתר האינטרנט. עריכת תכנים לפני פרסומם היתה שומטת את הבסיס הרעיוני מגישת הפרסום חופשי ומרוקנת אותו מתוכן. האגודה לזכויות האזרח בישראל התריעה: חוקרי המשטרה מנסים ל'שכנע' את מפעילי האתר להתחייב לקיים צנזורה מתמדת על כל החומרים המתפרסמים על ידי גולשים בבמת הפרסום החופשי שבאתר. בכך חורגים החוקרים מסמכותם ומנסים לכפות על זירת האינטרנט הישראלית, נורמות המנוגדות לדין ולעמדתם של מרבית העוסקים בתחום בארץ ובעולם, לרבות עמדתה של וועדה מיוחדת במשרד המשפטים. העדפתי להיות אזרח למופת, צייתן ושומר חוק. פרשתי לאלתר מפעילות באינדימדיה ישראל. אני חש אכזבה גדולה, שאליה מצטרפת תחושת עלבון. הערכים של הנטיזן (אזרח הרשת) לא הופנמו בישראל כלל, ורשת האינטרנט הישראלית משעתקת את החיים בישראל. לעניות דעתי, גולשי האינטרנט הם אינטליגנטים, ומסוגלים להתמודד עם תוכן בעייתי. עם זאת, רבים מתקשים להתמודד עם תחושת הניכור ברשת ומתלהמים באתרי תוכן. רבים מאתנו הפנימו את התובנה שכאשר התותחים רועמים, אסור לנו לבקר את השלטון. מעט מאוד פוליטיקאים מבינים את כללי האזרחות ברשת. רבים מהם הם האויבים המרים ביותר של חופש הביטוי ברשת, והם נמצאים גם בשמאל וגם בימין של המפה הפוליטית הישראלית. לא אחת, מופרחות הצעות חוק פופוליסטיות ודרקוניות לחלל. גם הרשויות לא הפנימו את האינטרנט ואינן יודעות כיצד להתמודד עם הרשת. פגיעה בחופש הביטוי היא האיום הגדול ביותר על החופש ברשת, ואם לא נדאג לזכויות שלנו, הן יופקעו.
הערות
פרסום פתוח - עידו אמין המליץ להחליף פרסום פתוח במו?לות / עיתונאות פתוחה
מקור: http://www.cybered.org/open_jur.html
מידע שואף להיות חופשי(*)
ההאקרים של אינדימדיה רואים בעצמם חלק בלתי נפרד מקהילת הקוד הפתוח. ריצ'ארד סטולמן, שעל שמו נקרא השרת הראשון של אינדימדיה, לא נשאר אדיש לסדר היום האנטי-תאגידי - הוא לקח חלק בהפגנות והביע דעות פוליטיות נחרצות נגד המדיניות הנצלנית של המדינות העשירות. תכני החדשות של תאגידי התקשורת אינם חופשיים, אינם פתוחים לכל, ועולים כסף רב. על מנת לקרוא חדשות, עלייך לשלם עבורן או לצפות בפרסומות. על מנת לפרסם חדשות עליך לרכוש את שרותיו של איש יחסי ציבור. כדי להיות עיתונאי עליך להיות שותף לרעיונותיו וערכיו של המוציא לאור שלך, ולהתפשר על התכנים שלך כדי שיקלעו לטעמו. תאגידי התקשורת סבורים כי הצרכנים שלהם טיפשים. בניגוד לתקשורת הממוסדת, אינדימדיה מבוססת על עיקרון של מו?לות פתוחה לכולם.
הבשורה על-פי מת'יו
המונח מו?לות פתוחה (Open Publishing) נטבע על-ידי מת'יו ארניסון, המתכנת של גירסת אינדימדיה הראשונה . מאז פותחו מספר מערכות מקבילות לשיתוף תכנים המבוססות על אותו עיקרון, בדומה ללינוקס שמגיע בגירסות הפצה שונות ומגוונות. ארניסון רואה קווים דומים בין עיקרון המו"לות הפתוחה לבין עיקרון התוכנה החופשית של ריצ'ארד סטולמן. לדעתו, שני הרעיונות קוראים תגר על מה שהוא מכנה ההפרטה של מידע בידי התאגידים. בדומה להגדרה של GNU. החופש כאן נגזר מחופש הדיבור, ולא מסלטים חופשי. לפי עיקרון המו?לות הפתוחה, על תהליך יצירת החדשות להיות שקוף לכולם. כל אחד יכול להוסיף תוכן, ולראותו מופיע מיד במאגר התכנים הכללי. ניתן להגיב באופן מיידי לכל תוכן שפורסם. התגובה מהווה חלק בלתי נפרד מהתוכן עצמו. התכנים מסוננים באופן מינימלי, רק כדי לאפשר לקוראים נגישות מירבית אליהם. הקוראים והכותבים מכירים את כל שיקולי העריכה. אם יש להם הצעת ייעול כדי לשפר את התוכנה ולסייע לעריכה, הם יכולים לקחת את הקוד של התוכנה, לשנות ולשכלל אותו כאוות נפשם. הקוד חופשי ופתוח לכולם. אם הקוראים רוצים להפיץ מחדש תכנים, הם יכולים לעשות זאת בקלות, וקיימת העדפה להפצת התכנים באתרים המיישמים את עיקרון המו?לות הפתוחה.
מי אחראי על האינטרנט?
התקשורת הממוסדת אינה מאפשרת דיון אמיתי ואובייקטיבי בתכנים. השיח על ענייני היום הוא פנימי, וחופף לסדר היום הצר של השלטון וההון. התקשורת נוהגת בצרכניה בהתנשאות, ומפגינה שכנוע שקוראיה מטומטמים. לפי תפיסתה, היחידים הראויים לעסוק ולדון בתכנים עיתונאיים הם עיתונאים, ולעיתים גם פוליטיקאים. כאשר כבר נעשה מאמץ, ומערכת תגובות (טוקבקים) מיושמת באתרי חדשות באינטרנט, התגובות אינן חלק אינטגרלי של התוכן המקורי. כל תגובה עניינית נעלמת בתוך בליל ההשמצות וגילויי הדעת הכללים. מערכת תגובות באתרי חדשות היא כלי פופוליסטי אשר מטרתו למצוא חן בעיני הקוראים, ולאפשר להם לשחרר קיטור. לעומת זאת, באינדימדיה התגובה התפרסמה כולה בהמשך הידיעה. באינדימדיה התגובות נתפסות כחלק אינטגרלי של הידיעה שהתפרסמה, מעין תיקון, הבהרה או השגה. במילים אחרות, אי-אפשר לנתק את הידיעה מהתגובה שלה. כפי שתגובה המנותקת מן הידיעה שלה, הופכת לנטולת הקשר - כך גם הידיעה. במערכת מו"לות פתוחה מרוקן תפקיד העורך מתוכן. העריכה נתונה בידיהם של הקוראים, המשתתפים, והמגיבים. הסיבות להסרת פריטי תוכן שפורסמו באתר יכולות להיות פרסום כפול של פריט תוכן, מידע כוזב, השמצות, פרסומות, או תוכן בלתי הולם אחר - ולרוב, הסרת הפריטים באינדימדיה מתבצעת בעקבות פנייה לעורך. המערכת אינה מאפשרת למחוק תכנים, אלא רק להסתיר אותם. ניתן להגיע אליהם באמצעות קישור או הפנייה למאגר התכנים הבלתי ראויים. מערכת דומה היא הויקיפדיה - האנציקלופדיה השיתופית - הנכתבת בידי הגולשים באופן פתוח לגמרי, כאשר כל אחד יכול לתרום ערכים חדשים או לערוך ערכים קיימים. גם בטקסטים ממקורות מהימנים, בהם יש מערכת המבקרת אותם, מופיעות טעויות. מכיוון שבמערכות הנתפסות כמהימנות מידת הספקנות היא נמוכה, ממילא מתאפשר קיום עובדות מוטעות שעל בסיסן נוצרות הנחות שגויות. בניגוד לכך, מערכות המבוססות על מו?לות פתוחה מעודדות ביקורתיות ודיון יצירתי בתכנים חדשותיים. יש מקום לציין מערכת חלוצית אחת שערכה נסיון מו?לות פתוחה ישראלי ראשון, עוד טרם התגבש המושג. מדובר במערכת החדשות של הפורטל "דפי רשת" שהושקה בשנת 1999 ואשר איפשרה להעלות תכני חדשות באופן ישיר. אמנם לא כל אחד יכול היה להגיב לתכנים שהתפרסמו, אבל ניתנה אפשרות לגורמים שונים להעלות מידע לאתר, ולראותו מופיע מיד במאגר התכנים הכללי. ניתנה גם אפשרות לגורמים שונים לשלב את זרם החדשות באתריהם, כל זאת ללא סינון מראש. כלומר, תפקיד העורך הפך לשולי יחסית לתהליכי הפרסום הרגילים, ובמקומו נדרש העורך לסמוך על דינמיקת ה"סוכנים האנוכיים" של המערכת.
עם מספיק עיניים, תכנים בלתי ראויים - נחשפים
אריק ס. ריימונד, בחיבורו הקתדרלה והבזאר, טען כי בעזרת מספר גדול דיו של בודקי גירסות בטא ומפתחים-מסייעים, כמעט כל בעיה ניתנת לסיווג מהיר, והפתרון יהיה מובן מאליו למישהו. הוא קרא לעיקרון זה חוק לינוס, על פיו בעזרת מספיק עיניים, כל הבאגים שטחיים. בדומה, הייתי מכנה את החוק הבא בשם חוק מת'יו ארניסון: בעזרת מספיק עיניים, נחשפים כל התכנים הבלתי ראויים. פרסום תוכן בעייתי מאפשר לכותב המקורי לתקן עצמו ולהבהיר את הנושא, לאחר שהקוראים חושפים לכותב את הבעיות בטקסט שהפיץ. עיקרון זה הוכיח את עצמו כבר בימיה הראשונים של אינדימדיה-ישראל, ימי תחילת האינתיפאדה השנייה, אוקטובר 2000. אוסטרלי ממוצא פלסטיני פרסם מאמר בו קרא לג'יהאד נגד ישראל. די נבהלנו מהסגנון הלוחמני, והתוכן הורד מיד מחשש להסתה. התוכן הבעייתי חזר למחרת, ואנחנו החלטנו להימנע ממשחק של חתול ועכבר. רצינו לדעת מה דעתם של הקוראים האחרים, והם אכן הגיבו בהמוניהם והביעו שאט נפש מהתבטאות האומללה הזו. הכותב האוסטרלי התנצל, הבהיר והסביר כי לא התכוון להסית למלחמה, אלימות והרג, אלא ג'יהאד המבוסס על פעולה ישירה בלתי-אלימה ועל מחאה עממית. מתוך ניסיון זה למדנו כי לדיון יש עוצמה והשפעה גדולה יותר מן הצנזורה. הדיון מבהיר נושאים ומחדד אותם, הוא מאפשר לראות נקודות מבט חדשות ומעלה שאלות חדשות. תהליך זה מתבצע במחקר האקדמי באוניברסיטאות, אך נעדר מן הזירה התקשורתית הסגורה. אגב, אריק ס. ריימונד וחיבורו הקתדרלה והבזאר אינם מוזכרים כלל אצל מת'יו ארניסון, בטקסט שפירסם על מו?לות פתוחה. ישנם הטוענים כי ריימונד "בגד במהפכה", בכך שהוא רוקן את רעיון הקוד הפתוח מעקרונותיו האנרכיסטיים והמבוזרים, כאילו על מנת למצוא חן בעיני התאגידים. אריק ריימונד עצמו מודה בחטא, ומספר כי כתב היד המקורי לספר הקתדרלה והבזאר הסתיים בחזון אספסוף מאושר ומרושת של מתכנתים / אנרכיסטים דוחקים את רגליו ומדהימים את העולם ההירארכי של תוכנת קוד-סגור קונוונציונאלית. כדי שביקורת זו לא תהיה חד-ממדית עלינו לדון בניצול העלול להתקיים בפעילות התאגידים מסביב לקוד הפתוח. ההוגה מישל פוקו אומר כי התפקיד העיקרי של ביקורת חברתית בימינו הוא לבקר תיאוריות ומוסדות שנראים לכאורה כנייטרליים, ולחשוף את האלימות הפוליטית שבהם. בהתאם, עלינו לשאול האם ריימונד ויתר על החירות והפך את הקוד הפתוח לאסטרטגיית ניהול וניצול - וכיצד זה משפיע על האקרים.
מסיאטל לירושלים
רוני ערמון חווה את ההפגנות בסיאטל בנובמבר 1999. כמו רבים אחרים, הוא ספג גז מדמיע, נעצר ושוחרר. חדור רוח קרב, חזר ערמון לישראל, והחל לארגן כתב-עת אלטרנטיבי שיאפשר הבעת דעה גם לאלו הנדחים מאמצעי התקשורת הממוסדים. התארגנו במהירות, ותוך חודש, במאי 2000, הוצאנו את הגליון הראשון של כתב העת כאן. הוא כלל סיפורים ממקור ראשון: מפגין נגד כביש חוצה ישראל, צמחוני, וערבי-ישראלי הציגו סדר יום אחר. מדיניות העריכה שלנו נעשתה תוך קונצנזוס. נעזרנו במערכת פורומים סטנדרטית, באתר שלנו, על-מנת להרחיב את בסיס המשתתפים. מדי חודש יצא גליון, ממאי עד ספטמבר 2000. העמידה בלוח הזמנים יצרה לחצים אצל הצוות שערך את כתב-העת. הערכים של הקבוצות הפועלות נגד שלטון התאגידים - שקיפות, נגישות, שיתופיות, קבלת החלטות שוויונית באמצעות קונצזנזוס - כל אלו קרטעו. חלק מאתנו חשב שלוח הזמנים צפוף מדי, וכמתנדבים רצינו יותר גמישות. כך, באוגוסט 2000, במקביל לפעילות כתב העת, בריאן אטינסקי ואנוכי יצרנו קשר עם מערכת אינדימדיה העולמית על מנת שנוכל להפעיל קבוצה בישראל. קל לנהל אתר עם מספר מצומצם של דפים, אך מערכת זו דורשת ידע בסיסי בטכנולוגיות אינטרנט מסובכות ולא יעילות. הפלטפורמה האינטראקטיבית של אינדימדיה איפשרה שיתופיות בהיותה מבוססת על מערכת יצירת תכנים דינמית. כעורך אתר אינטרנט סטטי, ראיתי במערכת הדינמית שיכלול מבורך. אך קבוצת הפעילים כלל לא התלהבה מהרעיון של מערכת תכנים דינמית, או של הצטרפות לקבוצה הבינלאומית. הקבוצה שלנו היתה על סף פרוק, והקפיאה את פעילותה. רוני ערמון כבר היה עסוק בפרויקט החדש שלו, ארגון מסיבת מחאה תל-אביבית במסגרת ההפגנות הגלובליות נגד הבנק העולמי, בספטמבר 2000. במקביל, נסעה קבוצה גדולה של פעילים להשתתף בהפגנה מול הכינוס בפראג. שאפנו להעלות את האתר הישראלי לרשת בזמן שבו תתרחש הפעילות. היינו זקוקים למתכנת שיתקין ויגייר את המערכת. כעשרה ימים לפני מועד ההפגנות, נמצאו ארבעה מתכנתים, אך אף אחד מהם לא הכיר את שפת ה-PHP, האופיינית למערכות פתוחות. כולם הכירו רק מערכות סגורות, או מערכות אחרות. לבסוף, שבוע לפני ההפגנות, מצאתי את עידן, מתכנת, ברשימת תפוצה מקוונת. הוא החל, במרץ רב, להתאים את המערכת לשפה העברית, ואני בדקתי את תקינות התוכנה. שנה לאחר מכן, עידן תרם לקוד של אינדימדיה, כאשר פיתח מערכת של סינדיקציה של תכנים XML, שהוטמעה במערכת הכללית ואפשרה לעשרות אתרי אינדימדיה לשתף תכנים.
אינדימדיה ישראל עולה לרשת
ההפגנות בפראג הסתיימו, וההפגנה בתל-אביב היתה מוצלחת מאוד. מיד לאחר מכן עלה אריאל שרון להר הבית, ושלושה-עשר ערבים אזרחי ישראל נהרגו. בארה"ב התעניינו רבים מה מתרחש כאן, במזרח התיכון, ולחצו עלינו שנפעיל את האתר. ביום כיפור של אוקטובר 2000 פתחנו את אתר אינדימדיה ישראל. הפעילים שחזרו מפראג חיפשו בית לפעילות. לאינדימדיה הצטרפו פעילים שעסקו בוידאו, וגם הצוות שערך את כתב העת כאן. מאוחר יותר התארגן צוות שעסק ברדיו. משרד בפלורנטין ריכז את הפעילויות.
בחודשים שלאחר מכן, תפס האתר תאוצה והתעניינות בארץ ומחוץ לה. מגוון הקוראים היה רחב, החל מתושבי הרשות הפלסטינית, איראן ולבנון ועד לגולשי הפנטגון. כולם גילו התעניינות באינדימדיה במדינה קטנה שלא גיבשה את זהותה וגבולותיה. בשנת 2001 עסקה בנו התקשורת הממוסדת באופן מחמיא למדי. בשלב מסוים אף הרגשנו סוג של חשיפת יתר. התקשורת אוהבת לעסוק בכלי תקשורת אחרים. כפעיל שהשתתף במחאות נגד פגיעה בסביבה, נגד פגיעה בבעלי-חיים, נגד הפער החברתי וכדומה, אני יכול להעיד שאף אחד ממאבקים אלה לא זכה לכיסוי כל-כך רחב כפי שזכתה לו אינדימדיה.
שקט, יורים - כך תפסה התודעה הציבורית את הפיגועים הקשים שאירעו בישראל בהמשך. לפתע, דוכאו דיעות שהיו שונות מהקונצנזוס. אנשי ימין שלא ראו את אינדימדיה כפלטפורמה בה הם יכולים להביע את דעתם, חתרו לפגוע באתר. התקפות פיזיות באתר היו עניין של שגרה אחרי פיגועים. קבוצה אחרת של אנשי ימין עקבה אחרי כל פרסום בעייתי באתר, ובמקום להתמודד איתו במסגרת האתר, העדיפו לפנות לרשויות אחרות. היו אלו פרסומים פוגעניים, איזוטריים ומתלהמים, שלא זכו להתייחסות רצינית בין חברי המערכת או מן הקוראים. כמה פעמים נחקרנו במשטרה בקשר לתכנים בעייתיים שהתפרסמו באתר. תיקים אלו נסגרו. בדצמבר 2003, התפרסמה קריקטורה המתייחסת לאריאל שרון. במקום לפנות לצוות העורך את האתר, העדיפו המתלוננים לפנות לרשויות. תוך 24 שעות, מבלי שצוות האתר ידע על הפרסום הפוגעני, הורה סגן השר לביטחון פנים לפתוח בחקירה נגדנו. על הקריקטורה והחקירה ידענו באמצעות קול ישראל. אילו היו מפנים את תשומת ליבנו, היינו יכולים לדון בעניין. מאוקטובר 2000 עד דצמבר 2003 התפרסמו באתר מעל 75,000 ידיעות ותגובות. 100 ידיעות ותגובות התפרסמו מדי יום ביומו. לו רצינו לנטר כל ידיעה המתפרסמת באתר, היה עלינו לשכור צוות עובדים בתשלום. האגודה לזכויות האזרח בישראל מטפלת בענייננו . חקירת המשטרה הסתיימה, והתיק ממתין להחלטת הפרקליטות.
האיום על חופש הביטוי
המשטרה דרשה ממני לערוך תכנים לפני שהם מתפרסמים באתר האינטרנט. עריכת תכנים לפני פרסומם היתה שומטת את הבסיס הרעיוני מגישת הפרסום חופשי ומרוקנת אותו מתוכן. האגודה לזכויות האזרח בישראל התריעה: חוקרי המשטרה מנסים ל'שכנע' את מפעילי האתר להתחייב לקיים צנזורה מתמדת על כל החומרים המתפרסמים על ידי גולשים בבמת הפרסום החופשי שבאתר. בכך חורגים החוקרים מסמכותם ומנסים לכפות על זירת האינטרנט הישראלית, נורמות המנוגדות לדין ולעמדתם של מרבית העוסקים בתחום בארץ ובעולם, לרבות עמדתה של וועדה מיוחדת במשרד המשפטים. העדפתי להיות אזרח למופת, צייתן ושומר חוק. פרשתי לאלתר מפעילות באינדימדיה ישראל. אני חש אכזבה גדולה, שאליה מצטרפת תחושת עלבון. הערכים של הנטיזן (אזרח הרשת) לא הופנמו בישראל כלל, ורשת האינטרנט הישראלית משעתקת את החיים בישראל. לעניות דעתי, גולשי האינטרנט הם אינטליגנטים, ומסוגלים להתמודד עם תוכן בעייתי. עם זאת, רבים מתקשים להתמודד עם תחושת הניכור ברשת ומתלהמים באתרי תוכן. רבים מאתנו הפנימו את התובנה שכאשר התותחים רועמים, אסור לנו לבקר את השלטון. מעט מאוד פוליטיקאים מבינים את כללי האזרחות ברשת. רבים מהם הם האויבים המרים ביותר של חופש הביטוי ברשת, והם נמצאים גם בשמאל וגם בימין של המפה הפוליטית הישראלית. לא אחת, מופרחות הצעות חוק פופוליסטיות ודרקוניות לחלל. גם הרשויות לא הפנימו את האינטרנט ואינן יודעות כיצד להתמודד עם הרשת. פגיעה בחופש הביטוי היא האיום הגדול ביותר על החופש ברשת, ואם לא נדאג לזכויות שלנו, הן יופקעו.
הערות
פרסום פתוח - עידו אמין המליץ להחליף פרסום פתוח במו?לות / עיתונאות פתוחה
מקור: http://www.cybered.org/open_jur.html
גיא ווסט, יועץ אינטרנט.
בשנת 2000, היה גיא ווסט ממקימי אתר אינדימדיה ישראל, והמשיך לשמש בצוות ההפעלה שלו עד סוף 2003. בדצמבר 2003 התפרסמה באתר קריקטורה שהועלתה על ידי גולש בחו"ל, ובה נראה ראש הממשלה, אריאל שרון, מתנשק בלהט עם מנהיג גרמניה הנאצית. בעקבות זאת הורה היועץ המשפטי לממשלה על פתיחת חקירה כנגד מפעילי האתר בחשד להסתה ולהעלבת עובד ציבור. בחקירת המשטרה טענו החוקרים כי הם רואים את הנחקרים כאחראים לכל פרסום באתר, ולחצו עליהם להעביר צנזורה על כל הידיעות המתפרסמות בו. גיא ווסט העדיף לפרוש מניהול האתר.
בשנת 2000, היה גיא ווסט ממקימי אתר אינדימדיה ישראל, והמשיך לשמש בצוות ההפעלה שלו עד סוף 2003. בדצמבר 2003 התפרסמה באתר קריקטורה שהועלתה על ידי גולש בחו"ל, ובה נראה ראש הממשלה, אריאל שרון, מתנשק בלהט עם מנהיג גרמניה הנאצית. בעקבות זאת הורה היועץ המשפטי לממשלה על פתיחת חקירה כנגד מפעילי האתר בחשד להסתה ולהעלבת עובד ציבור. בחקירת המשטרה טענו החוקרים כי הם רואים את הנחקרים כאחראים לכל פרסום באתר, ולחצו עליהם להעביר צנזורה על כל הידיעות המתפרסמות בו. גיא ווסט העדיף לפרוש מניהול האתר.
